קוראים תורה
פרשת ויקהל-פקודי, תשפ - ד' תשרי התשפ"ה

עלון מורשת אבות - ישמח משה

מבשרת ציון

 פרשת ויקרא תשע"ד

עלון מספר 291

מ ש נ כ נ ס     א ד ר     מ ר ב י ם     ב ש מ ח ה

שמחתו של איש פשוט - חשובה משמחתו של חסיד עצוב.    רבי אהרון מקרלין

מפרשת השבוע – "ולא אותי קראת יעקב"

לפני שנים שמעתי מעשה מכלי ראשון: באחד המושבים בדרום, אשר הוקמו בקום המדינה, התיישבו יהודים כפריים אשר הבינו בחקלאות עוד ממקום מוצאם בחו"ל, הם הפיקו תוצרת מבורכת למעלה מן המשוער. אחד הכפריים, בראותו את הכסף אשר הרוויח, מתוצרת גידולו, אחזה בו מידת הגאווה, והתרברב על חבריו ושכניו. ובמיוחד ביום השבת בהגיעו לבית הכנסת, היה קונה בקולי קולות את כל המצוות, מפתיחת ההיכל ועד מפטיר והפטרה, והכל בסכומים גדולים. בהתרברבות וברעש גדול. וביקש לפייט ולשורר לו בעלותו לתורה, ולעשות לו "מי שבירך" ארוך. אך באותו אדם התקיימו דברי הרמ"א (יו"ד סימן רמ"ט סעיף י"ג) לא יתפאר האדם בצדקה שנותן, ואם מתפאר לא די שאינו מקבל שכר, אלא אף מענישים אותו עליה. אותו אדם נענש, וכל הכסף שהרוויח הלך לאבדון. אותו הכפרי בתמימותו, נהג להחביא את כל הכסף שהרוויח מתחת לאדמה, כדרך שעשה בכפר ממנו בא לארץ ישראל, ולא ידע שיש מושג כזה הנקרא "בנק", שם שומרים את הכסף. ובאו עכברים ואכלו לו את כל שטרות הכסף והכל הפך לאבק על פני האדמה....

נתאר לעצמינו אדם המגיע לבית המקדש עם הקרבן בידו, הוא מתגאה לקחת את הפר או השה, או את שני בני היונה או את המנחה, הוא מרים ומסתכל האם כולם מסביב מסתכלים עליו, האם מחמיאים לו על השה השמן שהביא או על הפר המשובח. על כך אומר הנביא ישעיה (פרק מ"ג) בהפטרת השבת "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", כל מה שיצרתי את עם ישראל, יצרתי אותם לי, בשביל שישבחו ויפארו אותי בלבד. עוד מוסיף הנביא ואומר: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, לא הבאת לי שה עולותיך וזבחיך לא כיבדתני לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה". כל מה שעשיתם לא עשיתם "לי" לשמי, כל העולות זבחים מנחות ולבונה הכל נעשה לשם כבוד התפארות והתרברבות. ועל זה אומר הקב"ה "ולא אותי קראת יעקב". הכל לא נעשה לשמי ולכבודי.

 גם במגילת אסתר אנו מוצאים "מתרברבים" למיניהם, אחשורוש מראה לכולם "את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו (פרק א' פסוק ד'), ובמדרש אגדת אסתר הובא, ששת החודשים של משתה אחשורוש, כנגד שישה דברים שהיה חפץ להראות: עושר, שליחים שבאו אליו מכל המדינות, המתנות שקיבל מכל מלכות, כתבי החכמה והספרי תורה שהיו בידו, כלי זהב עם אבנים טובות, והארנונה ששילמה כל מלכות. והגמרא במגילה (יב:) מספרת שהתפאר לפני כולם על יופייה של ושתי. גם המן מתפאר על כבוד עשרו ורוב בניו. וסופם של הכל הלך לאבדון. לא כן נוהגת אסתר אשר מצניעה את היחוסין שלה עד שאול המלך ואינה מספרת את עמה ואת מולדתה.

זה תפקידנו להודות ולהלל את ה', על כל הטוב אשר גמלנו וגומלנו, וכנגד דברי הנרגנות והריטנה של המן, שעם כל מה שיש לו "כבוד עשרו ורוב בניו", מתבכיין ואומר "וכל זה איננו שווה לי". כי זה דרכם של הרשעים שאינם שמחים בחלקם.

ויהי רצון ויתקיימו דברי הנביא בסוף ההפטרה: "כי גאל ה' את יעקב ובישראל יתפאר"!

שבת שלום    

הרב כפיר מבורך דדון

ממעיינה של תורה – פנינים רעיונות ומאמרים על פרשת השבוע

”נפש כי תקריב“, טוב מלא כף נחת ממי ששונה שני סדרים - בלבד מתוך ששת סדרי המשנה. והוא חוזר ומשננם תמיד ורגיל בהם שהם שגורים בפיו ממלא חופנים עמל - ששונה הלכות רבות, מבלי לחזור ולשנן את מה ששנה, ואינן שגורות בפיו ואינן מובנות לו, שאחד יש לו נחת רוח מן המעט שבידו והשני יש לו עמל בצערו מהרבה ששנה ואין בידו כלום אלא ”ורעות רוח“, שיקרא בן הלכות שהוא בקי במשניות כולן, בראותם אותו עוסק בכולם, והכל למראית העין אך בלבו כאב וצער. (מדרש רבה) המבוא 

השבת/הפרשה – בזוהר –  ויקרא ו' ע"ב

...כתוב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, מי שיש לו רוגז באשתו ויוצאת ממנו, לא תחזור לעולמים. אם כך אוי לבנים גורשו עמה אמר לי....

בוא וראה בכל גלויות שגלו ישראל, לכולם היה זמן וקץ, ובכולם היו ישראל שבים להקב“ה, ובתולת ישראל הייתה שבה למקומה באותו זמן שגזר עליה. ועכשיו בגלות זו האחרונה לא כך, שהרי היא לא תשוב כך כפעמים אחרות, וזה הפסוק מוכיח, שכתוב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, נפלה ולא אוסיף להקימה.

משל למלך שכעס על המלכה, וזרק אותה מהיכלו לזמן ידוע, כאשר היה מגיע אותו זמן, מיד המלכה הייתה נכנסת ושבה לפני המלך, וכן פעם אחת ושתים ושלוש פעמים. בפעם האחרונה התרחקה מהיכל המלך, וזרק אותה המלך מהיכלו לזמן רחוק. אמר המלך, זו הפעם היא כשאר פעמים שהיא תבוא לפני כך, אלא אני אלך עם כל בני היכלי ואבקשה.

כאשר הגיע אליה המלך ראה אותה שהייתה שוכבת בעפר, אחזה המלך בידיו והקים אותה והביאה להיכלו, ונשבע שלא יפרוש ממנה לעולמים ולא יתרחק ממנה.

כך הקב“ה, כל הפעמים שכנסת ישראל בגלות, כאשר היה מגיע הזמן היא באה וחזרה לפני המלך ועכשיו בגלות זו לא כך אלא הקב“ה יאחוז בידיה ויקים אותה ויתפייס עמה וישיבה להיכלו, שכך כתוב נפלה לא תוסיף קום, וע“כ ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, היא לא תוסיף קום כפעמים קודמות, אבל אני אקים אותה, וע“ז כתוב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת - זו בתולת ישראל.

פתגם לשבוע - מאת –  מאמר החכם  - פתגמים נבחרים – הקדושה

שאלו לחכם אחד: מפני מה לא תאהב היין?

        ענה להם: מפני שמעל בשליחותי - שלחתיו אל הבטן והוא עלה אל הראש.

מדברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל – דברי מרדכי

שיחות ומאמרים - קרבנו של אדם הראשון‘

”אדם כי יקריב מכם קרבן לה‘ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם“.

”‘אדם‘ למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל“ (רש“י בשם מדרש רבה ב, ד‘).

חז“ל קישרו את הבאת הקרבן לאדם הראשון. על עונשו של אדם הראשון - ”וקוץ ודרדר תצמיח לך“ - כבר נכתב באבות דרבי נתן: אני ובהמתי נאכל באבוס אחד?!“. זהו רמז ומוסר השכל גדול מאוד לאדם. האדם הוא נזר הבריאה, תפארת היצירה, כל העולם כולו נברא עבורו, אך ברגע שחטא - ירד ממדרגתו, והוא בבחינת: ”אני ובהמתי“ - אדם ובהמה.

על כך רמזה התורה הקדושה: ”אדם כי יקריב מכם קרבן - מן הבהמה, מן הבקר“. אם הגיע אדם לידי הקרבת קרבן, סימן הוא שירד למדרגת בהמה, כדברי אדם הראשון: ”אני ובהמתי נאכל באבוס אחד?!“.

מהי תקנתו? - ”יקריב אותו לרצונו לפני ה‘“. כאשר מחשבתו טהורה בהקריבו את הקרבן לה‘ דווקא, נאמר: ”זבחי אלוקים רוח נשברה“, הרי הוא עולה ממדרגתו וחוזר למעלתו הראשונה, בחינת אדם הראשון, נזר הבריאה.

ואכן עיקר עניין הקרבן הוא שבירת הלב. העניין יתבאר עפ“י דברי הנביא: ”ויאמר שמואל החפץ לה‘ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה‘ הנה שמוע - מזבח טוב, להקשיב מחלב אלים“?

”שמוע“ עדיף מ“זבח טוב“, ו“להקשיב“ עדיף מ“חלב אלים“. ועיקר העיקרים - ”זבחי אלוקים רוח נשברה“.

ברור הדבר, שכאשר אדם חוטא בשגגה, חייב הוא מהדין להביא קרבן לכפר על שגגתו. קרבן אינו מכפר על חטא במזיד. אך גם כאשר חוטא האדם בשוגג, מתי מועיל לו הקרבן ומכפר? כאשר השוגג מביא קרבן וגם לבו נשבר בקרבו, אז הקרבן מכפר ומרצה. ולכן חז“ל קשרו את הבאת הקרבן עם אדם הראשון.

אדם הראשון חשב שהוא שוגג, בעוד שלמעשה הוא היה קרוב למזיד, ובמקום שיודה ויתוודה על חטאו, הטיל את האשמה על מישהו אחר, ומכל מקום כיוון שלפי דעתו היה עוונו בשגגה על כן הביא קרבנות לכפר על עוונו (ראה בדברי אור החיים בפרשתנו).

ומכל מקום, אעפ“י שהקרבן מכפר בתנאי זה, עדיף לו לאדם להיזהר ולהישמר שלא יצטרך כלל וכלל להביא קרבן. וע“כ צריך האדם להיזהר כל הזמן מהחטא, שהרי החטא בא מגסות הרוח או אם נכנסה בו רוח שטות, ואם יזהר בכך לא יגיע לידי חטא בשוגג.

יתרה על כך, אומר שמואל: ”החפץ לה‘ בעולות“ כלומר גם קרבן נדבה, אין ה‘ חפץ. וכך הסביר רש“י שמדובר בקרבן נדבה ואעפ“י שהוא עולה הרי הוא מכפר על עוונות מסוימים, מכפר על עשה ועל לאו הניתק לעשה, ולפי המפרשים גם על מחשבה.

קרבן זה, קרבן העולה, אין האדם מחויב להקריבו, אך אם הקריב הוא מכפר עליו. ולכן אמר הנביא: אפילו קרבן זה, קרבן העולה, אין חפץ לה‘ בעולות כי אם - זבחי אלוקים רוח נשברה. 

פרפראות - נס בתוך נס

“והסיר את מראתו בנצתה והשליך אתה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן“.

הגמרא במסכת מעילה דנה בשאלה: האם יש מעילה בדישון המזבח או לא? שם לומדת הגמרא מהפסוק: ”והשליך אותה... אל מקום הדשן“ - שהדשן היה נבלע במקום; ומכאן היא מסיקה שאין מעילה בדשן, כיון שהוא היה נבלע במקומו.

בזאת יובן מדוע התורה הגדירה מקום מדויק להשלכת פסולת העוף: אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן. רק אם יזרוק הכהן את הדשן אל המקום המסוים הזה, הוא ייבלע במקומו. והרי זה נס בתוך נס. כך יראו בנ“י את ההשגחה האלוקית במקום הקודש.

מדרכי אבותינו מן המערב 

ע“פ פסקי רבני מרוקו ובראשם מו“ר הרה“ג שלום משאש זצ“ל. רבה של ירושלים ומלפנים רבה הראשי של מרוקו.

השכמת הבוקר - בנטילת ידיים שחרית צריך לערות על הידיים דווקא שלוש פעמים לסירוגין ע"מ להסיר את הרוח רעה ולא ברצף, ואף אם ישפוך על ידיו מכלי כמות גדולה של מים בבת אחת, מועילה הנטילה לתפילה, אך אין היא מועילה להסיר את הרוח רעה [הלכה ברינה, סי' ד'].  Www.morocco-israel.com 

מעניין הנביא ישעיהו מג - מד

”עם זו יצרתי לי... ולא אתי קראת יעקב“, את טענתו של השי“ת כלפי ישראל אפשר להסביר עפ“י משל: אברך צעיר אחרי חתונתו יצא פעם לשוק, לתור אחרי עסק ומסחר כלשהו. ראה חנווני אחד מוכר אגוזים במחיר של ארבעה זהובים לק“ג. עמד האברך והרהר בנפשו: הן מחציתם של האגוזים אינה אלא קליפות, נמצא שהקונה משלם בעד חצי ק“ג קליפות-אגוז סך של שני זהובים; אם-כן הרי כדאי היה לאסוף מן האשפתות את כל קליפות האגוז ולמכרן במחיר של ארבעה זהובים לק“ג, וזה יהיה ריווח נקי, שכן הקליפות לא תעלינה אף פרוטה אחת.... האברך אמר ועשה. הוא אסף מלאי גדול של קליפות-אגוז ועמד בשוק למכור אותן. עד מהרה התקהלו מסביבו הרבה עוברים-ושבים וצחקו בפה מלא ל“סוחר“ המוזר.

”שוטה מופלג שכמותך!“ הטיחו בו האנשים, ”בשביל התוך שבאגוז קונים גם את קליפתו, אבל מי פתי ויקנה קליפות בלבד?!“

כיוצא בו טוען גם הנביא בשמו של השם-יתברך: עם זו יצרתי לי - בראתי את העם הזה על כל דרישותיו וצרכיו הגופניים, אך ורק למען התכלית האחת הזאת, כי תהילתי יספרו, שהיא בעצם הגרעין של הבריאה. כל עצמה של הגשמיות אינו אם-כן אלא אמצעי להשגת המטרה הרוחנית. והנה לבסוף ולא אותי קראת יעקב - אלא נשארת עם קומץ הגשמיות בלבד, ומה תועיל אפוא הקליפה ללא תוך?...                                       (ליקוטים יקרים)

מוסר השכל – מעניינא דיומא

ויקרא ה‘אל משה וידבר ה‘ אליו מאהל מועד“, אלף זעירא, השם-יתברך, שהוא ”אלופו של עולם“, משים עצמו ל“זעירא“ ומצמצם את עצמו כך, שזיו קדושתו יהא שרוי בכל אתר ואתר. אפילו בנפשו של הרשע הגרוע ביותר מהבהב ניצוץ אלוקי, שמביאו לעתים לידי הרהורי-תשובה, כאילו היה השם-יתברך קוראו אליו.

אולם, לא כל אדם תופס ומבין את הקריאה הזאת, אשר ה“אלף זעירא“ - הניצוץ האלוקי המצומצם המצוי בקרבו - קורא אליו, ולפיכך היא נשארת בגדר גרידא. אולם מי שקולט היטב את הקריאה הזאת וחוזר בתשובה אל השם-יתברך, הריהו מתקשר ממילא אל האלוקות וההשפעה עליו מתגברת והולכת.

”ויקרא אל משה“ - באלף הזעירא. תמיד מצטמצם השם-יתברך וקורא אל האדם מתוך פנימיותו. קריאה זו מכוונת באורח סתמי לכל אדם, ורק אם האדם קולט את הקריאה הזאת הרי היא הופכת לבחינת ”וידבר ה‘ אליו מאהל מועד“ - השפעה תמידית קבועה של הקדושה האלוקית..                                                                                            (מאור עיניים מהר“ן מצ‘רנובל)

סגולות ותפילות – סגולה לבנים –  האר"י

סגולה לבנים: שיזהר מאוד וגם יזהיר לאחרים

על תוספת שבת בערב שבת ובמוצאי שבת.